כלי שייט שצף במורד נהר מכיל תינוק יתום.

הוא נמצא ומאומץ. ככל שהוא גדל, הוא לומד על זהותו האמיתית וייעוד גדולתו.

כך היא הנחת היסוד של שניים מהסיפורים הגדולים של זמננו, אבל שם מסתיימים קווי הדמיון.

עכשיו אנחנו לא אומרים ש”Shaq Fu: A Legend Reborn” עדיף על הספר הטוב שיהיה חילול השם. אבל נא לשקול את השאלות הבאות:

● האם התנ”ך מציג את אגדת הכדורסל שאקיולי אוניל כמאסטר בועט בתחת?

● האם כתב הקודש יכול להתפאר בראפ סמים שמציג את האריסטו הגדול עצמו?
● האם ספר הספרים מספק את ההתרגשות וההנאה של הבוסים הנלחמים שהם פרודיות על דוצ’בגים מפורסמים?
● האם אחד מהקונפליקטים המתוארים בעדות הקדושה מתאים כקרבות בוסים אפיים שלא תאמינו שאנחנו באמת שמים למשחק?